שנה חדשה בסוף העולם

מאת: יונתן ניר

31 בדצמבר, 5 שניות לחצות.
עוד רגע תסיים שנת 2006 את תפקידה בהיסטוריה. יחי השנה החדשה.
טיפסתי על חומת הבוץ התוחמת את חלקתו של הצ'יף סטיבן וורי, והשקפתי מטה אל העמק, רוח קרה נשבה, וטיפות קטנות של גשם הצליפו בפניי ללא רחמים.
מתחתי, שקט וחשוך, נפרש עמק טארי, מקום מושבם של בני שבט ההולי (HULI), הקבוצה האתנית השנייה בגודלה בפפואה ניו גיני (Papua New Guinea). 
ציפיתי שזיקוקים יישלחו אל אוויר הלילה כשהתחלפה השנה, אבל לא. אפילו ניצוץ זעיר אחד לא העז להבליח דרך האפילה המוחלטת. לפתע, עלתה מתוך העמק צרחה ארוכה, כמו יללה של תן בודד. לפחות אחד מבני ההולי עונד על ידו שעון, חשבתי לעצמי. מיד השיב לו מישהו בצרחה מרוחקת יותר, ועוד אחת עלתה מכיוון אחר, ועוד אחת, עד שהעמק כולו, הפך למקהלה מיללת, ולא יכולתי עוד להבחין בין ההד הטבעי של הגבעות, לבין מעשה קולו של אדם.
לאט לאט, אחת אחת, גוועו הקולות אל תוך קרקור הצפרדעים וצרצור הצרצרים, וחגיגות השנה החדשה הסתיימו - בני ההולי הלכו לישון.
כשתעלה השמש מתוך ערפילי הבוקר, שש שעות מאוחר יותר, הם כבר יהיו בדרכם לעוד יום עבודה מפרך. הם יפסעו יחפים בשבילים מבוצבצים אל היער, לקושש עצים, ללקט פטריות או להבעיר ולברא את הסבך כדי להכשירו לגידולים חדשים.

המרחקים שיעברו תחת רגליהם לא ימדדו ביחידות אורך כי אם בשעות ולעיתים בימי הליכה. בידיהם הם יישאו את כלי עבודתם, גרזן ישן או סכין יער, ועל גבם, תלוי על המצח, שק רשת מלאכת-יד ("בילום"  - bilum), שמתוכו שמעתי לא פעם בכי חרישי של תינוק. 
הגשם החל מתגבר לפתע, מעיר אותי מהרהורי הנוגים. זה יכול לעלות לי בדלקת ריאות, חשבתי לעצמי בפרץ של פרקטיות, והיטבתי את כובע הצמר לראשי. "שתהיה לנו שנה טובה", הפטרתי לבסוף ברכה  אל החושך, ופניתי לישון בבקתתי, מכוסה בשתי שמיכות עבות.
כך, חרישית וכמעט מבוישת, נכנסה לה השנה החדשה לחייהם של בני ההולי, בלי גינוני טקס וללא מסיבות נוצצות ונשיקות בין ארוכות...
שם, במחוז מרוחק, במדינה בה 85% מהאוכלוסייה חיה עדיין ללא חשמל וללא מים זורמים, זה גם נראה טבעי ונכון, שכך יהיה.
 
מגע ראשון

בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת, בעיצומו של השפל הכלכלי הגדול, התגלה זהב כ-40 ק"מ מקו החוף של פפואה ניו גיני.
השמועה הגיע לאוזניהם של אוסטרלים צעירים רבים, שנהרו אל הארץ הפראית והמסוכנת, שנחקרה עד לאותה העת אך ורק לאורך חופיה. הם האמינו שזהב נוסף חייב להימצא בעומק היבשת.
אחד מהם היה מייקל ליהי (MICHAEL LEAHY), אוסטרלי חסון בן 29.
שילוב קטלני של יצר הרפתקנות עם תאוות בצע הביא אותו בשנת 1930 לארגן משלחת שכללה אותו ואת שני אחיו, ג'יימס ודניאל, שיצאו מלווים בכ-90 סבלים תושבי החוף, למסע שעתיד להוביל לאחת מהתגליות האנתרופולוגיות המרעישות של המאה העשרים.
המטרה הייתה זהב. היעד – פנים היבשת, מעבר לרכס הרים צר המתנשא לגובה 3500 מטרים, אל אזור שסומן במפות רשמיות, ככזה שלא נחקר עדיין (unexplored), וכבלתי ראוי למגורי אדם.
מייקל ליהי לקח אתו מסרטה, כדי להנציח את מראה פניה של הארץ החדשה וכדי לתעד את תוצאות חיפוש הזהב. הוא לא שיער כי החומר שהסריט, יהפוך חמישים שנה מאוחר יותר לסרט תיעודי מדהים בעוצמתו, שייקרא, ולא על מה בכך - "מגע ראשון"...
כל יום, משעות הבוקר המוקדמות, הזדחל טור הסבלים של האחים ליהי  במעלה ההר. מייקל ליהי העדיף לקבוע את מיקום המחנה ללילה הבא, כבר בצהרי היום - לפני שהחלו הממטרים הכבדים של אחרי הצהריים. היו לו אז את כל הסיבות להאמין, כי הם דורכים בחבל ארץ בו לא דרכה עדיין כף רגלו של אדם.
אבל, כשהגיעו לשיאו של הרכס והשקיפו לראשונה לעברו של הצד האחר, גילו לתדהמתם המוחלטת, כי בין הפסגות התלולות שוכנים עמקים מוריקים, ובתוכם בקתות קטנות וגינות ירק.
צרחות החלו להישמע כמעט מיד, מהדהדות במרחבים; יושבי העמקים הזהירו האחד את האחר בפני הפולשים שעל קו הרכס, והעמק נעור משלוותו אל תוך מציאות חדשה.
אט אט החלו להיאסף דמויות קטנות על הגבעות שמסביב, חמושות בקשתות ובחיצים, בגרזני אבן, ובאלות עץ. מייקל סימן לג'יימס ולדניאל לדרוך את הנשק; לא היה ספק יותר, המפות טעו!
הארץ החדשה הייתה מיושבת.  
אבל רק לאחר חודשים נוספים של מסע אלים לעומקה של הארץ, יבין עד כמה טעו המפות.

בשנת 1930, השנה בה הושק שירות דואר האוויר מעל האוקיינוס האטלנטי, בשנה בא הומצאו מכונת הצילום ומנוע הסילון, חיו באזור ההררי שבמרכז פפואה ניו גיני לא פחות ממיליון בני אדם, ללא מושג קלוש על קיומם של בני אנוש אחרים, ללא גלגל וללא כלי מתכת. שרידים אנושיים וחיים מתקופת האבן.

על פי הערכות ארכיאולוגיות, הגיעו אבות אבותיהם של ההולי לפפואה ניו גיני לפני כארבעים אלף שנים לפחות, בתקופה בה מפלס פני הים היה נמוך בהרבה, ופפואה ניו גיני הייתה חלק מיבשת אוסטרליה הגדולה.
אותם אבות קדמוניים היו ציידים-לקטים שנעו בקבוצות המונות עשרות בני אדם לכל היותר בחיפוש מתמיד אחר מזון ומחסה. הם היו מפותחים למדי באופן יחסי, ובעלי יכולות השייט המתקדמות בעולם באותה העת. הם הגיעו לפפואה ניו גיני ולאוסטרליה, מדרום מזרח אסיה, כשהם "מדלגים" מאי לאי דרך קבוצת האיים האינדונזיים, ברפסודות עשויות במבוק - כלי שייט דל טכנולוגיה וקשה לניווט, אך אמין למדי בים הפתוח. הם יישבו את אזורי החוף ותוך אלפי שנים גם את האזור ההררי של פפואה ניו גיני – מקום מושבם הנוכחי של בני ההולי.
אחרי אותה התיישבות ראשונה, אין כל ראיות להגעת מתיישבים נוספים אל פפואה ניו גיני למשך יותר משלושים אלף שנים. בני ההולי התפתחו מאז בבידוד מוחלט מן העולם החיצון, למעט קשרי סחר חליפין רופפים עם אנשי החוף.
ברגע בו חצתה משלחתם של האחים ליהי את קו הרכס אל הארץ שהזמן עמד בה מלכת, התחולל מפגש נדיר ומרתק, בין שתי חברות אנושיות שעשרות אלפי שנות התפתחות מפרידות בינהן.  
בתחילה חשבו תושבי העמק ששבט אחר בא לחמוס את אדמתם. הם התקרבו בזהירות, נושאים את כלי נשקם, עד שגילו בראש הטור את שלושת ה"יצורים" הלבנים הלבושים באופן שמעולם לא ראו כמותו.
הלוחמנות פינתה את מקומה לסקרנות וחרדה. לא היה להם שמץ של מושג מה עומד מולם, וההסברים היחידים שהניחו את דעתם הגיעו מהתחום העל טבעי.
"בהתחלה חשבנו שאלו אבותינו המתים שהפכו לבני עור וחזרו אלינו מעולם השאול". סיפר לי אחד מאחרוני זקני ההולי, שזוכרים עדיין את המפגש הראשון עם האחים ליהי. הוא היה איש כפוף ורזה שזקנו מדובלל ועור פניו מתוח על גולגלתו כעורה של מומיה, אבל עיניו בוהקות בסקרנות ילדותית. 
שמו היה קונונו איגיני– ובתרגום ישיר: בן האווירון. הוא זכה לשם המכובד הזה על היותו בן ההולי הראשון לטוס באווירון, כנושא כליו של אדון לבן אחר, שהגיע לעמק טארי שנים מאוחר יותר.
קונונו איגיני דיבר אל מצלמת הווידיאו שלי וסיפר לה את סיפור חייו, ואחר כך, בערב, תרגם לי הצ'יף את דבריו לאנגלית - מילה במילה:
"הם נכנסו לשטח של אבא של בוג'ירוג'ה וטומקויה", ידו של הזקן נשלחת לפנים, ואצבעו הרועדת מצביעה אל עבר שטח אדמה בשיפולי הגבעה. "הייתי אז בסך הכל ילד, בערך בגיל שלה" הוא מחווה בראשו לעבר נכדתו בת השש.
"הסתתרתי מאחורי שיח, ממש שם" הוא מצביע, "ואז ראיתי את בוג'ירוג'ה וטומקויה מתכוננים לירות חץ על שלושת האנשים הלבנים", כעת הוא עוצר בדרמטיות, ולוקח נשימה עמוקה, ובידו מותח מיתר נעלם בקשת נסתרת ומשחרר חץ דמיוני אל עבר העדשה.

"הם ירו!" הוא ממשיך פתאום  "אבל החטיאו, והתכוננו לעוד מטח... אבל שלושת הלבנים השתמשו ברובה שלהם, ובום!!!". הוא מוחא כף אל כף. "בוג'ירוג'ה וטומקויה נפלו, והתגלגלו, ואני כבר הבנתי שה"טמפראן" (רוח רעה) הגיעה ושזהו הסוף של כולנו".
"זחלתי ממקום המסתור עד שלא יכלו לראות אותי עוד, ואז קמתי על רגליי וברחתי וברחתי וברחתי לתוך היער, עד שלא יכולתי לרוץ יותר".

מחיר החיים והמוות

האיש שאירח אותי בביתו ואפשר לי הצצה מקרוב אל חיי היומיום של ההולי הוא סטיבן וורי שנחשב לאיש גדול (צ'יף), בעל השפעה רבה  באזור. הוא בשנות הארבעים לחייו, בעל מבנה גוף נמוך וחזק, פנים קשוחות עם ניצוץ שובבני בעיניים, ושיער שחור ושופע, המכוסה כמעט תמיד בכובע בוקרים מעור.
הוא מבעלי הרכב היחידים באזור, יש לו גנרטור קטן ובקתה להשכרה לתיירים המעטים שמגיעים לכאן. בבעלותו שטחים נרחבים, עשרות חזירים, שתי נשים, וקשרי משפחה ענפים עם לא פחות משמונה חמולות. הוא מכיר את העולם המערבי מתוך עבודה אינטנסיבית כמדריך תיירים, ואף דובר אנגלית ברמה טובה - אבל בתוך תוכו הוא נשאר גבר הולי אופייני. סטיבן משלב בתוכו ישן וחדש, מסורת וקידמה כמו תמצית אנושית של החברה ההולית.
"קשה מאוד להיות איש גדול" הוא מסביר לי את שיטת ה"וואנטוק" (one talk - שפה אחת), המקובלת בכל רחבי פפואה ניו גיני. על פי שיטה זו, בעל רכוש או ממון מחויב לחלוק את שיש לו עם הקרובים אליו הדוברים את אותה שפה. "כל קרוב משפחה, מרוחק ככל שיהיה, יכול לבוא אליי כשיזדקק לעזרה כלכלית, ואני, לפי המסורת, מחויב לארח אותו בביתי, להאכיל אותו, ולסייע לו".
סטיבן מכיר מאות ואולי אלפים מבני השבט בשמם. הוא בקיא בקשרי המשפחה שלהם, וזוכר את האדמות השייכות להם ולמשפחתם מזה דורי דורות.
"אין כאן חוזים לרכישת נכסים", הוא מסביר לי בחיוך "או רישומי קרקעות מכל סוג שהוא כמו אצלכם". העניינים מתנהלים כאן על פי זיכרון בלבד, ובעל פה, ואי הסכמה תוכרע בעצת מתווכים מזקני השבט, או במלחמה- בחיצים, גרזנים, סכינים, ואקדחים מתוצרת בית.
אנחנו צועדים בשביל היורד אל הכפר.  משני עבריו מתנשאות חומות בוץ בגובה 3 מטרים. אלה מחלקות את עמק טארי כמו כוורת דבורים ענקית, לטריטוריות ברורות - כהגנה בפני פולשים, וכדי למנוע מהחזירים - רכושם החשוב ביותר של בני ההולי - מלברוח.
על החומות נראים בתים קטנים מבטון, שעיטורים בצבעים עליזים מקשטים אותם. "אלה הם קברי חללי מלחמות השבטים" מסביר לי סטיבן, למען יראו ההולכים בשביל, וייראו. שאר המתים ייקברו בבתי קברות רגילים, נסתרים מהעין.
"בשנים האחרונות" אומר לי סטיבן, "אנחנו למדים שעדיף לפתור סכסוכים בדרכי שלום. "מלחמה עולה הרבה כסף" הוא נאנח, "בעיקר אם אתה האיש הגדול בחמולה, שמשלם בסוף בשביל הטעויות של כולם"...
אנחנו יורדים מהדרך הראשית וצועדים אל מעבה היער; שם אנחנו פוגשים אישה, העוטה על גופה בגדי אבלות ופניה משוחות בבוץ. "היא ממתינה לפיצוים על רצח בעלה" הוא מסביר לי "ועד שלא ישולמו, לא תוכל להסיר את הבגדים האלה, ולהתחתן עם גבר אחר"... תשלום הפיצויים הקבוע לכל אדם מת עומד היום על 300 חזירים ו-60,000 קינה (30000$) - סכום כמעט בלתי אפשרי בקנה מידה מקומי, והוא תקף הן לרצח מכוון והן להרג בשוגג, ללא הבדל.
"במקום בו אין משמעות למשטרה ולחוק, חייבת החברה ליצור בעצמה מאזן הרתעה משמעותי, כדי למנוע אנרכיה" מסביר לי סטיבן. "ומשום כך המחיר המופרך".
 "חוקי מלחמות השבטים פשוטים וכואבים, אך גם בעלי הגיון מסויים". הוא ממשיך "שני הגברים שהיו הגורמים הראשוניים למלחמה, יעמדו משני צידי המתרס בשורות הראשונות, עם הגברים הצעירים ממשפחתם הקרובה ביותר. מאחוריהם, יתקבצו מאות לוחמים נוספים ממשפחתם הרחוקה, ובין שתי הקבוצות - מתווכים".
בתהליך שיכול להמשך שעות וימים, ינסו המתווכים להביא את הצדדים הניצים לפשרה. אם לא תושג, יפנו המתווכים את מקומם, והקבוצות יסתערו האחת על השנייה.

חלק ימותו או יפצעו, וחלק יברחו, ואותם שני בני הולי שהיו הגורמים הראשונים למלחמה (אם נשארו בחיים...), יהיו מחויבים מעתה ואילך לכלכל את משפחות קרוביהם שנפגעו.
בניגוד חריף לקברים הצבעוניים של המתים, נראות ברחבי העמק בקתותיהם של בני ההולי, חסרות כל הדר או קישוט.
הקירות עשויים במבוק בר וכך גם הרצפה, ואש בוערת במרכזן, לחימום ולבישול. היישר דרך הגג, וללא ארובה מתמר דרך קבע עשן. הפיח יצטבר על התקרה ויהפוך אותה לעמידה בפני גשם, ובני ההולי יישארו יבשים אמנם, אך חלק נכבד מחייהם יעבור עליהם בתוך ענן עשן סמיך.

בית הספר לגידול פיאות

כחצי שעה הליכה מהכפר, במורד הנחל, עומד שער עץ בחומה, שנשים לא מורשות לעבור דרכו בשום מקרה ואופן. מעברו האחר, על גדתו של פלג מפכפך, ניצבת בקתה, ובה נמצא בית הספר לגידול פאות.
עד שהגיעו לכאן המיסיונרים הראשונים בשנות החמישים של המאה הקודמת, מביאים איתם את "הבשורות הטובות", כמו שקוראים להן כאן לא פעם, היה כל נער, כשהחלו לצמוח לו שערות על פניו, עובר להתגורר במתחם הזה לתקופה של 20 חודשים לפחות.
במהלך פרק זמן זה היה הנער מגדל ומטפח את שיערו המקורזל, בהדרכתו של מורה זקן, ובסיומה, חותך אותו בעזרת ענף במבוק מושחז היטב, לפאה משיער אדם - סמל חברתי לבגרות ולמעמד.
הפאה הראשונה שגידל תיקרא פאה יומיומית, וכשמה כן היא - משמשת את ההולי כקישוט יומיומי בלבד. אך בכדי להפוך לבעליה של פאה טקסית - שמשמעותה כבוד ומעמד נעלים - יהא על ההולי להישאר בבית הספר לגידול פיאות למשך 20 חודשים נוספים, לגדל ולטפח את שיערו, ולחתוך אותו לבסוף לפאה יומיומית נוספת. שתי הפאות היומיומיות ישזרו עתה יחדיו לפאה אחת גדולה ומרשימה, המזכירה במראה כתר, וזו תשמש את בעליה בטקסים וחגיגות - ותזכה אותו בכבוד גדול.
אולם כעת, מאחר ולא נותר לו מה לחבוש על ראשו בימי חול, יהיה עליו להישאר בבית הספר לגידול פאות לתקופה נוספת של 20 חודשים, כדי לגדל לעצמו פאה יומיומית נוספת... רק אז, לאחר שהשלים את טקס ההתבגרות הארוך שיכול להימשך שש שנים כמעט, יוכל לעזוב את מתחם בית הספר, לשאת אישה לאחר תשלום מוהר ולהביא צאצאים לעולם. 
אולם, גם לאחר הנישואים, לא גרה משפחת ההולי בבקתה אחת. 8-10 גברים בני הולי חיים יחדיו ב"בית הגברים", ואילו האישה מתגוררת בבקתה אחרת, ומגדלת את הילדים בעצמה. בעלה יסייע לה במשימות הגינון הכבדות ובבנייה, ויבקר את ילדיו אחת לפרק זמן, המשתנה בין משפחה למשפחה.
הילדות יישארו לגור עם האם עד יום חתונתן, והילדים יעברו ל"בית הגברים" כשיהיו בני 6-8 שנים, שם ילמדו מהגדולים מהם את המלאכות הגבריות ובראשן: התגנדרות ומלחמה. 
הפאה שגידלו, תהפוך לאביזר המותרות היחיד בבקתתם, והם ישמרו עליה מכל משמר. בימי חג, בטקסים ופסטיבלים (סינג-סינג בשפתם), תקושט הפיאה בנוצות צבעוניות של ציפורי גן העדן, רבות ככל שתוכל ידו של בעליה להשיג, ובפרחי חיננית צהובים.
בתהליך התקשטות שנמשך שעות ארוכות, יצבע הגבר את פניו וגופו בבוץ צהוב ואדום כצבעי ציפור גן העדן, ויעטר את פניו בדוגמאות סימטריות. הוא יתקשט במחרוזות מניבי חזיר, יקשור לעורפו מקור של ציפור מקור הקרן (hornbill), ויחגור לירכו עצם ירך של קזוארי (Kasuari) - עוף גדול המזכיר במראהו בת יענה. אל ישבנו הוא יקשור זר עלים, שידמה את זנבה של הציפור, וגופו ימשח בשמן. וכעת - יהיה מוכן לריקוד.
כ-20 קבוצות המונות 20 גברים כל אחת, יסתדרו בשורה, ימתינו לפקודת המנהיג. כשיינתן האות, לקול הלמות תופים, הם יתחילו לקפוץ בקצב אחיד, כשהם מחקים את תנועות התצוגה של הציפור הנערצת.
הם יעשו ככל שביכולתם כדי להרשים את הנשים הצופות בהם מהצד.

לנשים יש אמנם את הזכות לבחור את הגבר על פי יופיו, אך מעבר לכך הן, נחשבות לנחותות בחברה ההולית ואפילו לטמאות- בייחוד במהלך מחזור, הריון והנקה, שנמשכת לעיתים שלוש או ארבע שנים. בכל מהלך התקופה הזו, ימנע הגבר מכל מגע גופני עם אשתו: הוא לא יאכל את האוכל שבישלה, לא ילבש בגדים שכיבסה, וודאי שלא יקיים איתה יחסי מין שנחשבים בחברה ההולית כאמצעי להבאת ילדים לעולם ותו לא. בעבר, התקיים המגע המיני אך ורק דרך חור שנוקב בעלה של בננה, בכדי למנוע מגע בין גופו הטהור של הגבר לבין גופה הטמא של האישה.  
"אתם בישראל יכולים וודאי להבין זאת" מפתיע אותי סטיבן כשאני שואל אותו שאלות בנושא, "סיפרו לי שבדת היהודית יש מנהגים דומים למדי, והדמיון הזה הוא אחת הסיבות לכך, שחלק מבני ההולי מאמינים, שאנחנו ואתם, קרובים רחוקים...".
"אותי בכל מקרה, מין לא ממש מעניין". הוא אומר "אני מקיים יחסי מין עם כל אחת מנשותיי כשמגיע הזמן להביא עוד ילד לאוויר העולם, אחת לארבע שנים בערך".. 

 ריקוד אחרון ובחזרה אל המאה ה-21

במשטח התעופה של טארי, אני ממתין למטוס שייקח אותי אל המציאות המוכרת והנוחה לי, בחזרה אל המאה העשרים ואחת.
אל הגדר המקיפה אותו דבוקים מאות פרצופים של גברים נשים וטף, זקנים וצעירים, שצעדו לכאן שעות רבות, רק כדי לחזות שוב בפלא המעופף, הנקרא בשפתם "באלוס", ובשפתנו אווירון.  
כשהוא נוחת לבסוף, אני נפרד מסטיבן ללא רגשנות יתרה, ותופס את מקומי ליד החלון הכפול, המוכתם מטביעות האצבע של אלה שהשקיפו דרכו לפני. 
אני משתדל לקלוט בעיני את הרגעים האחרונים, לחרוט בזיכרוני כמה שאוכל, כי קיים סיכוי סביר שלא אשוב לכאן יותר לעולם.

הציפור הגדולה הרועשת תופסת תאוצה על המשטח החלק ונוסקת, ואני יודע, כי עוד רגעים ספורים תהפוך המציאות המוחשית לאפיזודה שחלפה ואיננה, למילים כתובות על הדף, ולפיקסלים צרופים לתמונה. 
ומידי פעם מבזיקים בזיכרוני, מציאותיים וחדים להפליא, צריבת העיניים בבקתה העשנה, טעמם התפל של השורשים המתבשלים בסיר. צחוק הילדים המשחקים בכדור סמרטוטים בגשם, והרגליים היחפות, הפצועות.
ומבטה האבוד של האלמנה העטויה בגדי אבלות, הממתינה לפיצויים בעבור בעלה המת, לא נותן לי מנוח, ומעייף אותי מאוד.
וכשאנחנו נמוגים לבסוף בין עננים קלים אל תוך האופק המאדים, עיניי נעצמות מעצמן, וזיכרון אחרון לוקח אותי אל קרחת היער ההיא, אל הרופא האליל (שאמאן) שהזדמן לי לפגוש, והוא רוקד עם עוזרו הנאמן ריקוד מכושף.
נוצות מעטרות את פניו מלאי ההבעה, הצבועות בשחור ואדום, ולחלק גופו התחתון הוא לובש להפתעתי הגדולה, חצאית קש נשית.
"ברגעים של קשר עם העולם הבא", הוא מסביר לי בשקט, "אנחנו לא לוקחים סיכונים".
"אני לובש חצאית, למרות היות האישה טמאה ונחותה בחברה שלנו, כי מי יודע אם אלוהים בכבודו ובעצמו, הוא לא בעצם אישה...."

איש ציפור

בני שבט ההולי מכירים את כל עולם הטבע הסובב אותם היכרות מעמיקה, אולם קשר עמוק במיוחד מתקיים בינם לבין ציפורי גן העדן. באחד הבקרים הראשונים לשהותי בבקתתו של סטיבן, נשמעה לפתע שריקה רמה של ציפור. סטיבן נדרך, הצביע מיד אל עבר צמרתו של עץ ואמר, כמו מתוך חלום "היא שם, מסתתרת, ציפור גן העדן הכחולה. היא מבקרת אותי כל בוקר כמעט".
אחרי כמה שניות הוא לקח אוויר ושחרר שריקה ארוכה, חיקוי מושלם של שירת הציפור, ואז המתין. לא חלפה דקה, והציפור נענתה לו, והבעה נינוחה ואוהבת עלתה על פניו.
רז שרבליס, הוא אנתרופולוג ומרצה במכללת עמק יזרעאל המתגורר כיום בישראל, אך מכיר את בני ההולי מזה 19 שנים. הוא העביר חמש שנים מחייו כמדריך תיירים בפפואה ניו גיני, ושב אליה כמעט כל שנה, והיה שותף מלא לכתיבת כתבה זו.
ר.ש.: ציפור גן העדן מהווה בשביל הגבר ההולי אידיאל של יופי, ומסמלת עושר, עוצמה ובריאות. אם תשאל בן הולי מהי ציפור גן העדן בשבילו, הוא יאמר לך בפשטות - ציפור גן העדן היא אני, או לפחות מי שהייתי רוצה להיות. 
י.נ.: היכן מתבטא הקשר בין בן ההולי לבין ציפור גן העדן?
ר.ש.: קשר זה מתבטא באופן מופגן בקישוטים שיעטו על עצמם גברים משבט ההולי בחיי היומיום, ובעיקר בימי חג ובסינג-סינגים המסורתיים. הנוצות יהיו נוצות הציפור, הצבעים יהיו צבעי הציפור, והריקוד יהיה חיקוי לריקודה של הציפור. אלה הם הרבדים הגלויים לעין.
ואיך משפיע הקשר הזה ברבדים היותר עמוקים?
ההערצה לציפור חלחלה אלפי שנים אל חיי ההולי, והשפיעה על הסדר החברתי והמשפחתי. בני ההולי צפו בתופעה מיוחדת במינה שמתקיימת אצל ציפור גן העדן וחיקו אותה:
בטבע, שמונה עד עשרה זכרים של ציפור גן העדן נוהגים להתכנס על עץ אחד, בעיקר בשעות הבוקר, כדי להציג לראווה את נוצותיהם. העץ הזה נקרא על שום כך "עץ התצוגה". הם יקפצו מענף לענף, ינפחו את נוצותיהם המבריקות, יסלסלו את ציציותיהם, וישירו בקול גדול, בכדי להרשים את הנקבה - האפורה והמכוערת - שתבחר לבסוף בזכר שמשך יותר מכל את תשומת ליבה.

לאחר מכן הם יעופו יחד אל הסבך, יזדווגו, והזכר ישוב מיד אל העץ כדי להציג את יופיו בפני הנקבה הבאה. הנקבה תישאר בסבך, תבנה את קינה, ותגדל את גוזליה לבד.
אצל ההולי מתקיים סדר דומה. הגברים חיים ביחד, משקיעים את מרצם וזמנם בגידול פיאות, בקישוט, ובאיפור, ומציגים את יופיים בזמן הסינג-סינג. האשה - אפורה ולא מרשימה, בוחרת את הגבר המושך מכולם לבן זוגה, ומקיימת איתו יחסי מין (בסבך - לעולם לא בבית). אחר כך היא בונה את ביתה, ומגדלת את צאצאיה ללא עזרתו כמעט, ואילו הזכר שב לבית הגברים, להתאפר ולקשט את עצמו, לקראת הנקבה הבאה.       
הציפור מלווה אותם לא רק בחייהם אלא גם במותם. לכשימות בן שבט ההולי, ייקח בנו את גולגלתו ויצבע אותה בצבעי הציפור. הוא יניח אותה אחר כבוד בחברת גולגולותיהם של הסבים, רבי הסבא, ושאר האבות הקדמונים, כדי לפאר ולקשט אותו גם במותו, כמו גם לחזק טענה לבעלות על הקרקע.
כמעין הוכחה - הנה אנו, דורות על גבי דורות של ציפורי גן העדן המתגוררות כאן... 

תעודת זהות

האי השני בגודלו בעולם (אחרי גרינלנד)
שטח: 462 אלף קמ"ר
אוכלוסייה: כ-6 מיליון תושבים, מחולקים ל-800 שבטים שונים דוברים כמניין זה שפות שונות, משני שורשי שפה שונים.
שפה רשמית: אנגלית, מלינזיאן פיג'ין אינגליש.
עיר בירה: פורט מורסבי 300000 תושבים.
עצמאות: 1975 מידי האוסטרלים.
אוצרות טבע: זהב, גז, נחושת, עצים.
גידולים חקלאיים: קפה, תה, סוכר, ווניל, קוקוס, דקל שמן, קקאו.
מקור השם: פאפואס – מקורזלים במלאית. ספנים פורטוגזיים שעברו לאורך חופייה לפני כ-400 שנה, אימצו את השם מפיהם של אנשי הצוות המלאי שהפליגו איתם.
ניו גיני – מהמתיישבים ההולנדים שכהות עורם של בני המקום הזכירה להם את הגינאים של מערב אפריקה.
הולי: השבט השני בגודלו במדינה מונה כ-200000 בני אדם.